החלטה בתיק ע"א 533/11

           לפניי שתי בקשות חלופיות: האחת לתיקון כתב הערעור, והאחרת - להארכת מועד להגשת הליך ערעורי נוסף.

           הערעור שבכותרת נסב על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שבו נתקבלה תביעה שהגישה המשיבה לאכיפת הסכם מכירת מניות. פסק-הדין ניתן ביום 14.11.2010, ותוקן ביום 5.12.2010 (תיקון השמטה מקרית). הערעור הוגש ביום 19.1.2011. בכתב הערעור (סעיף 43) צוין כי המשיבה הגישה לבית המשפט קמא בקשה למתן פסיקתה, כי המערערים הגישו תגובתם לעניין זה, וכי עד למועד הגשת הערעור טרם ניתנה החלטה בנדון. המערערים ציינו כי הם "שומרים על כל זכויותיהם וטענותיהם בעניין זה". ביום 20.1.2011 ניתנה החלטה בבקשה למתן פסיקתה - וכן ניתנה הפסיקתה עצמה. הבקשות שלפניי הן לתיקון הודעת הערעור כך שתתווסף לה התייחסות לפסיקתה (ולהחלטה שבצדה), או להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על הפסיקתה. המשיבה מתנגדת לשתי הבקשות.

           לאחר שעיינתי בטענות הצדדים כולן, ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי מן הראוי להורות על תיקון הודעה הערעור.

           בפתח הדברים אציין כי התיק מצוי בשלב מקדמי (וקבוע לדיון מקדמי לפני כבוד השופטת א' חיות בחודש אפריל). ככלל, בשלב זה של ההתדיינות, הגישה בכל הנוגע לתיקון הודעת ערעור היא ליברלית (ראו ע"א 7143/99 רשות הפיתוח נ' יורשי עלי עאצי (לא פורסם, 3.7.2000)). עם זאת, בקשה לתיקון הודעת ערעור על דרך של הוספת השגות לגבי החלטה שניתנה לאחר פסק-הדין, אינה יכולה לטעמי לשמש דרך לעקוף את סדרי הדין ולהקנות זכות ערעור דה-פקטו במקום שבו הערעור על ההחלטה טעון רשות (ראו גם בש"א 1301/09 ביטון נ' פרושינובסקי (לא פורסם, 1.4.2010)).

           על כן, במקרה שלפניי, השאלה המרכזית הצריכה בחינה היא אם הפסיקתה שניתנה ביום 20.1.2011 מהווה "פסק-דין" או שמא "החלטה אחרת"; שהרי אם ב"החלטה אחרת" עסקינן, אזי נראה כי המשיבה צודקת בטענתה כי היענות לבקשה לתיקון הודעת הערעור משמעותה עקיפה של הצורך בקבלת רשות ערעור. התשובה לשאלה האמורה נחתכת לפי סיווגה של הפסיקתה: האם מדובר בפסיקתה "משקפת", או שמא מדובר בפסיקתה "מבהירה" או "מתקנת". על ההבדל בין זו לבין זו, ועל הנפקויות הנגזרות מכך בכל הנוגע לסדרי הערעור, עמדתי בהרחבה בהחלטתי בע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף (טרם פורסם, 10.8.2010), ואיני רואה צורך לחזור על המסקנות שנקבעו שם.

           בטרם אנמק את מסקנתי בעניין הסיווג, אציין כי לא ראיתי לקבל את טענתה של המשיבה כי יש לדחות את בקשת-התיקון בשל כך שהמערערים לא טענו כי מדובר בפסיקתה מבהירה. אמת, הדברים לא נטענו מפורשות בבקשה, אך כאשר בוחנים את המחלוקת שבין הצדדים בעניין הפסיקתה (כפי שבאה לידי ביטוי בבית המשפט המחוזי), ואת השגותיהם כנגד הפסיקתה (המפורטות בנספח 6 לבקשה), יש לקבוע כי נושא זה עומד על הפרק, ומבחינה מהותית - הוא שמכריע אם במקרה זה קמה זכות ערעור על הפסיקתה אם לאו.

           לגוף העניין, בנסיבות המיוחדות של המקרה, סבורני כי נכון לסווג את הפסיקתה כפסיקתה "מבהירה". בהקשר זה יצוין כי בפסק-הדין קבע בית המשפט קמא כי "ניתן בזאת צו לאכיפת ההסכם נגד הנתבעת 2 בלבד...". כמו-כן נקבע כי "הנתבעים ישלמו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,300,000 ש"ח". לאחר מכן, כאמור, הגישה המשיבה בקשה למתן פסיקתה, ובין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לעצם הצורך במתן פסיקתה ובאשר לתוכנה ולנוסחה. בסופו של יום קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 20.1.2011: "לאור העובדה שבתחילה התביעה הוגשה כבקשה לפסק דין הצהרתי, ורק בעקבות בקשת המשיבים נקבע כי על התובעת לשלם אגרה שכן מדובר בתביעה כספית, אכן פסיקתא תבהיר כי תוצאת פסק הדין היא אכן כי המשיבים (הנתבעים) ישלמו למבקשת (התובעת) בגין מניות שהתחייבו לרכוש ממנה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (שנפסקו בעקבות תיקון טעות)" [ההדגשה הוספה - ג' ש'].

           אם כן, בית המשפט המחוזי עצמו ייחס לפסיקתה נפקות של הבהרה. בהמשך החלטתו הוסיף בית המשפט ונדרש לגובה הסכום שאותו יש לשלם בשקלים (שהוא "תרגום של סכום העסקה בליש"ט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית"), ועוד נפסק כי לפסיקתה יש להוסיף את חיובה של המשיבה להעביר לידי המערערת 2 את המניות נשוא העסקה. יצוין כי חיוב אחרון זה אינו נזכר בפסיקתה שהוגשה מלכתחילה על-ידי המשיבה לחתימתו של בית המשפט. עניין זה הועלה בתגובתם של המערערים לבקשה למתן פסיקתה, ואילו המשיבה - במסגרת התשובה לתגובה - ציינה כי נושא זה אינו נכלל בפסק-הדין, ולכן הוספתו לפסיקתה תחרוג מגדר שיקוף גרידא. המשיבה אף טענה כי הכללת הוראה בפסיקתה בדבר קיום חיובה-שלה לפי ההסכם תהווה "שגיאה משפטית". אלא שכאמור, בסופו של דבר בית המשפט המחוזי מצא לנכון לשלב בפסיקתה הוראה שלפיה "תוך 7 ימים מיום התשלום המפורט בסעיף 1 לעיל, תעשה התובעת... כל מה שנדרש ממנה כדי להעביר את המניות משמה היא לשם הנתבעת 2" (לאור הוספת הוראה זו, הפסיקתה שעליה חתם בית המשפט שונה מן הפסיקתה שהוגשה על-ידי המשיבה).

           כל אלה מטים את הכף אל המסקנה כי יש לסווג את הפסיקתה שניתנה על-ידי בית המשפט קמא כפסיקתה אשר מבהירה את פסק-הדין, וכאמור, בית המשפט המחוזי עצמו ציין זאת (ראו והשוו ע"א 5982/04 מדינת ישראל נ' טכורש (לא פורסם, 16.2.2005); ע"א 1050/01 גבעת כח, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עו"ד רוזנבלום (לא פורסם, 18.2.2002); עניין מחלוף הנ"ל).

           הכלל הוא כי הערעור על פסיקתה מבהירה (או מתקנת) הוא בזכות, ובלבד שההחלטה המקורית היא בגדר פסק-דין שיש לגביו זכות ערעור. כך הדבר בענייננו. על כן, ובשים לב לכך שהבקשה לתיקון כתב הערעור הוגשה בטרם שחלף המועד להגשת ערעור על הפסיקתה, יש מקום להיעתר לבקשה לתיקון כתב הערעור באופן שיתייחס גם לפסיקתה מיום 20.1.2011. מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם שיקולי יעילות דיונית והחתירה לאפשר לערכאת הערעור לדון בכפיפה אחת בכלל השאלות השנויות במחלוקת.

           לפיכך, אני מתיר למערערת להגיש הודעת ערעור מתוקנת תוך 5 ימים בהתאם לאמור לעיל. לאור מסקנתי-זו מתייתר הצורך בהארכת מועד, ולכן בש"א 1378/11 נמחקת.

           בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות. 

           החלטתי זו תתויק בתיקי השופטים.

           ניתנה היום, י"א באדר ב' תשע"א (17.3.2011(.

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    טו

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il